דימוי גוף אצל ילדות - איך עונים כשילדה שואלת אם היא יפה

נכתב בעקבות ראיון ב"הארץ משפחה" מאת נטע הלפרין

איך לענות לילדה בת ארבע על השאלה "נכון שאני יפה?" איך לטפח את תחושת היופי שלה בלי להפוך אותו לחזות הכל?

"בת הארבע עמדה אתמול מול המראה, אחרי שהרטיבה את השיער וסידרה אותו, ושאלה אותי: "אבא, נכון שאני יפה?". לא ידעתי מה לענות, אז שאלתי אותה מה היא חושבת, והיא ענתה שכן. אמרתי לה שזה כל מה שחשוב. אני עדיין מתחבט אם זו היתה התשובה הנכונה. ראיתי שעסקתם הרבה בעניין של דימוי עצמי אצל ילדות. אז חשבתי לשאול אחת ולתמיד: מה לענות לילדה כשהיא שואלת אם היא יפה? "

מתוך ראיון "הארץ משפחה" מאת נטע הלפרין, בשיחה עם מעין קרת

לקריאת הטור המלא בעיתון "הארץ"

כשילדה שואלת אם היא יפה, אנחנו פוגשות לא רק את השאלה עצמה אלא גם את מה שהיא מנסה להבין דרכה: צורך באישור, שייכות, זהות, והמפגש המוקדם עם אידיאלי יופי חברתיים.

לדעתי אין צורך לבטל את השאלה או למהר להרגיע. להפך זו יכולה להיות הזדמנות לשיחה. מה שיכול לעבור הוא להרחיב את המשמעות של ‘יופי’: להוסיף לו רבדים נוספים, ולצרף אותו לתכונות אחרות שהיא כבר מכירה בעצמה ואם לא אז כדאי שתכיר ורצוי שיהיו כמה שיותר ספציפיות ומדויקות לה- גם יפה וגם חכמה, רגישה, יצירתית או חברה טובה.

זה גם שלב עדין לקשור יופי לחוויה פנימית: יופי שנובע מתנועה, משמחה, מביטחון ומהאופן שבו היא נוכחת בגוף שלה. יופי שהמקור שלו אינו רק המראה החיצוני, אלא גם רגעים של מעורבות, סקרנות, התמסרות - אותם רגעים שבהם היא מרגישה חופשית, בטוחה או גאה בעצמה.

אפשר למשל לומר לה: “את יפה כשאת צוחקת ככה, זה רגע שאני ממש אוהבת לראות אותך בו.” או: “את יפה כשאת מתמסרת למה שאת עושה, את קורנת.”

אלו משפטים שמחזקים יופי כתחושה פנימית ולא כמדד חיצוני.

כך "יופי" מפסיק להיות משקל שהיא נושאת ונהיה ביטוי, תנועה, רגע של משחק. משהו שמתחיל מבפנים, לא רק מהשתקפות במראה.