דימוי גוף אצל ילדות - כשהילדה לא אוהבת את איך שהיא נראית

נכתב בעקבות ראיון ב"הארץ משפחה" מאת נטע הלפרין

הילדה לא אוהבת את איך שהיא נראית. כשאמרתי לה שהיא יפהפיה היא התנגדה

"יותר ויותר ילדות בגיל צעיר מרגישות כך, וחשוב לא לבטל את התחושות שלהן עם אמירות שזה לא נכון ו"את יפה". מעין קרת, דוגמנית לשעבר המקדמת דימוי גוף חיובי, מדגישה כי מלבד תיווך המסרים מהחברה כדאי להדגיש מחמאות גופניות אחרות ולא לשדר שמדובר בעניין מטריד."

לקריאת הטור המלא בהארץ

המבט הביקורתי מתחיל מוקדם והוא לא נעלם מעצמו

הגיל שבו מתעצב המבט הביקורתי על הגוף הולך ויורד. גם בעבר היו ילדות שבגיל שמונה כבר חשבו על איך הן נראות אבל היום זה קורה באופן גלוי יותר, ובליווי שטף כמעט בלתי-פוסק של דימויים: רשתות חברתיות, טיקטוק, פרסומות שמופנות גם ישירות אליהן, פילטרים, AI, תמונות מרוטשות.

ילדות וילדים היום חיות בתוך מרחב של מסרים שסותרים זה את זה: מצד אחד, מודלים שמנסים להרחיב את אידיאל היופי - שיער אפור, גופים מלאים, ייצוגים מגוונים יותר. מצד שני, דימויים מסוננים ומושלמים שמציירים יופי בלתי אפשרי.

והיא לומדת, מוקדם מדי, שהעולם מביט עליה - עוד לפני שהיא הספיקה להבין מה הטעם שלה.

אי אפשר להיעלם מהמסרים — אבל אפשר ללמד להתבונן בהם אחרת

אנחנו לא יכולות (או יכולים) להשבית את כל המסכים, בכל מקום. כן אפשר לפתח איתה חשיבה ביקורתית מותאמת לגילה, שתאפשר לה להבין מה היא רואה:

• לשוחח יחד תוך כדי צפייה בטלוויזיה או בגלילה ברשתות.

• לשאול שאלות כמו מה מרגיש לה אמיתי, ומה לא.

• להזכיר לה שהגוף שלה חזק, מתוק ועושה כל כך הרבה!

  
  

וכדאי מרגע שהתוכן הזה הגיע ממנה לשים לב:

• האם היא מבקרת את עצמה?

• אילו משפטים על גוף נשמעים אצלכם סביב שולחן האוכל?

גם המראה שלנו נכנס לתמונה

זו הזדמנות קצרה, אבל חשובה ,להתבונן בעצמנו. איך אנחנו, כהורים, מדברים על הגוף שלנו? האם אנחנו מותחים ביקורת על הבטן, על השיער, על הקמטים - ליד הילדים?

ילדים מפנימים לא רק מה שאומרים להם, אלא גם מה שהם שומעים שאנחנו אומרות ואומרים לעצמנו. חוץ ממה שנאמר בקול רם רצוי בשלב זה או בהקדם גם לברר עם עצמנו : איפה יש בי עדיין בלבול, ביקורת או כאב בנושא הזה.

לא צריך להגיע פתורות מבעיות כדי לתמוך בילדה או נער. דימוי גוף הוא תהליך מתמשך, לא יעד. אפשר להיות דמות משמעותית גם מתוך מורכבות, כל עוד יש מודעות, נוכחות, ואמפתיה.

כאשר אנחנו מביאות ומביאים אל השיחה אנושיות, סקרנות ויכולת להקשיב מתאפשר לילדים ולנערות מרחב, שבו הם יכולים לראות את עצמם בעיניים פחות שיפוטיות ויותר טובות.